"עיד אל-אד'חא", חג הקורבן, הוא אחד משני החגים החשובים ביותר באסלאם והוא הגדול מביניהם. הוא נקרא גם החג הגדול "אל-עיד אל-כביר". הקורבן שחוגגים הוא הקורבן שאבראהים (אברהם) אבינו, עליו השלום, שהתבקש על ידי האל להקריב את בנו אסמאעיל (ישמעאל).

החג נחגג 70 ימים לאחר עיד אל-פיטר בעשרה בחודש ד'ו אל-חיג'ה – הוא החודש ה-12 והאחרון בלוח השנה ההיג'רי, ונמשך ארבעה ימים. הוא מסמל את נכונותו של אברהם אבינו להקריב את בנו אסמאעיל ל"אללה", כדי להמחיש את צייתנותו וכניעתו המוחלטת לאלוהים.
המוסלמים בכל רחבי העולם חוגגים את האירוע, כאשר אירוע השיא בחג הוא היום התשיעי לחודש ד'ו אל-חיג'ה. זהו היום בו העולים לרגל עולים על הר עָרַפה – "ו'אקפת ערפה".
ביום ערפה המוסלמים מרבים להתפלל, שומעים דרשה ומשמיעים קריאות כניעה לאלוהים.
כמו כן, עולי הרגל שוחטים כבשים בהר מינא (ליד ערפה) כקורבן למען האל.
מנהגי החג
החג מתחיל "בתפילת החג" בבוקר היום הראשון, אחרי התפילה המוסלמים שוחטים כבשים, עגלים או נאקות, מחלקים לעניים ולקרובי משפחה ואוכלים בסעודה משפחתית וחגיגית.
המוסלמים מברכים זה את זה אחרי תפילת החג, לוחצים ידיים ואומרים: "כל עאם ואנתום בח'יר" (מאחלים לך חג שמח). הם מבקרים קרובי משפחה, ומברכים אותם לרגל החג. החג הוא הזדמנות טובה לחשבון נפש, לפתרון סכסוכים ולפתיחת דף חדש. בדרך כלל עורכים ניקיון יסודי לבתים, קונים מתנות ובגדים חדשים, מבקרים בבתי קברות וקוראים פסוקים מהקוראן לזכרם של המתים בני המשפחה.
עקידת ישמעאל ומקור הכעבה
בחג זה המוסלמים מקריבים קורבנות לזכר עקידת ישמעאל (אסמאעיל) – ולא יצחק (כמו אצל היהודים) – על ידי אברהם אבינו ("אל-נביא אבראהים"). וכדי להיות קרובים יותר לאלוהים הם מעלים קורבנות (שחיטת בהמות).
הסיפור של אסמאעיל מופיע בקוראן בפסוק: "שמנו תחתיו זבח גדול". הכוונה היא לכבש או לבהמה גדולה. אברהם אבינו, עליו השלום, רצה להקריב את בנו יחידו לאלוהים לפי צו מהשמיים, היה לו כוח אמונה גדול ולכן כשהגיע עם בנו אסמאעיל להר ערפה ציית אברהם אבינו לצו האלוהי לשחוט את בנו יחידו כקורבן. גם אסמאעיל לא התנגד לצו זה. כשאלוהים ראה זאת הוא עצר את אברהם ברגע האחרון ושלח לו כבש שאותו שחט במקום בנו.
בסורה [=פרק בקוראן] ה-37, סורת א-צאפאת, מובא בקצרה סיפור העקידה, ובו מתואר שאברהם מתייעץ עם בנו כאשר נודע לו שעליו להעלות אותו לקורבן, ובנו אומר לו לעשות כמו שצווה עליו. אירוע זה מראה לנו שלושה דברים חשובים:
- כניעות מוחלטת של אברהם אבינו לאלוהים.
- חובת ציות הבן לאביו ולאלוהיו.
- רחמי אלוהים, בכך שלא התיר להקריב בני אדם כפי שהיה נהוג בחברות האליליות. עיד אל-אד'חא מציין את המועד בקיום העלייה לרגל – אל-חג'.
לאחר סיפור קורבן הבן שלא התרחש הקוראן מספר כי "אברהם אבינו" עליו השלום, שחי עם משפחתו בארץ ישראל, נצטווה על ידי אללה לקחת את אשתו "האג'ר" (הגר) ובנו "אסמאעיל" (ישמעאל) לארץ "אל-חג'אז" ולעזוב אותם במדבר, במקום הידוע כיום בשם "מכה" בערב הסעודית, וזאת כי האל רצה להוציא אומה חזקה מילדי אסמאעיל, וכך עשה אברהם אבינו וחזר לאשתו שרה בארץ ישראל.
בינתיים אזלו המים שהיו להגר ולבנה, והתינוק חש צמא, לכן האמא החלה לחפש מים, אבל מאין? הגר החלה לרוץ בין שתי הגבעות שנקראו אל-ספא ואל- מרו'וא, כדי לחפש מים, תוך כדי המעבר בין שתי הגבעות, כשבנה מול עיניה הייתה הולכת רגיל, וכשהתרחקה מתוך דאגה לבנה חזרה בריצה. בינתיים מרוב הצימאון החל התינוק בוכה ומגרד ברגליו את הקרקע מתחתיו, ולפתע יצאו מתחת לרגליו מים מגוף האדמה בעוצמה עם קול דומה לרעם (= בערבית "זמזם"). משלא מצאה האג'ר מים וחזרה אל בנה עצובה ומודאגת נדהמה למראה עיניה, שתתה ונתנה לתינוק שלה לשתות. אללה לא שכח אותה ואת בנה, ולא הפקיר אותם במקום השומם.
המקום נקרא על שם קול המים שיצאו מהאדמה "באר זמזם" והוא נמצא בין שתי הגבעות שנקראות "אל ספא ו"אל מרוא", ומאז הם חיו ליד הבאר.
על פי המסורת המוסלמית, חזר אברהם אבינו כמה פעמים לבקר את בנו ואת אשתו, ובאחד הביקורים האל ציווה עליו ועל אסמאעיל לבנות "אל כעבה" שהוא הבית הראשון שנבנה לעבודת האל. אברהם אבינו ובנו מילאו אחר פקודת האל, תוך שהם מבקשים שישלח להם נביא מצאצאיו. הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו להעביר את האג'ר ואת בנה אסמאעיל למדבר בא בעקבות החכמה האלוהית, וההבטחה לאברהם אבינו כי ירבו ילדי אסמאעיל, ומתוכם יצא נביא גדול שידריך את האנשים – הוא מוחמד בן עבדאללה, שליח אלוהים.
חשיבותו של ישמעאל באִסלאם נובעת מהיותו שליח האל. הוא מהווה חוליה בשושלת הנביאים שקדמו למוחמד וכן נחשב לאבי שבט קֻרַיש, שממנו נולד הנביא.
חג שמח!
הכתבה נלקחה אתר מורשות המגזר הערבי.