הדליקו מנורת ישראל!

במאמר הקודם, התייחסנו למיתוס פנדורה ומשמעות התקווה כפי שהיא באה לביטוי בו. מסקנתנו הייתה, בניגוד לפרשנות המקובלת, שהתקווה היוונית היא דווקא פגע רע ולא ברכה. היווני מתייחס לעולמו כזר ומאיים ורואה בעצמו לוחם בודד אל מול הגורל העיוור, אשר תחת השפעתו נמצאים לא רק בני התמותה אלא גם האלים עצמם. זו תחושת הליל הטרגית, אשר אנו כיהודים דוחים אותה מכול וכול. אך מדוע? הסוד טמון באב השלישי והמורכב ביותר – יעקב אשר נאבק עם אדם ועם אל.

לקריאת החלק הראשון

מעט ורעים היו ימי שני חיי

בחודש כסלו קוראים אנו בפרשת השבוע את מהלך חייו של אבינו יעקב, החל בגניבת הבכורה וכלה בירידתו לארץ מצרים. ומשלושת אבות האומה, סיפורו של יעקב אינו רק הארוך ביותר, אלא גם המלא סבל ביותר. מעיד על כך יעקב עצמו, כאשר נשאל על-ידי פרעה כמה היו ימי שנותיו: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יַעֲקֹב: כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מ"ז, פס' ח-ט).

תחילה, נאלץ יעקב לברוח מבית אביו בכנען לחרן – בטורקיה של ימינו – עני וחסר כול, מפחד שמא אחיו עשיו ירדוף אחריו ויהרגו. כמאמר יעקב: "כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". זאת לעומת סבו, אברהם, שכאשר נדרש בצו אלוהי לעזוב את ארצו ומולדתו "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן".

ולאחר שהגיע אל חרן בא לעבוד אצל לבן הארמי, אשר לא בכדי "רמאי" נמצא בשמו. לבן זה קודם מכריחו לעבוד 7 שנים בשביל רחל אך נותן לו את לאה ואז דורש עוד 7 שנים עבור רחל. ולאחר שנישא לרחל, עבד עוד 6 שנים בתנאים קשים כרועה צאן לבן: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. " יעקב אף מוסיף ואומר שלולא ההתערבות האלוהית, לבן היה גם משלח אותו ללא כלום: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי".

לאחר שסוף-סוף הוא יוצא מבית לבן ומתכוון לשוב ארצה, שומע הוא שעשיו אחיו בא לקראתו עם 400 איש. מיד נופלת אימה על יעקב והוא מחלק את מחנהו כך שבאם יתקוף עשיו – דבר אותו מנסה למנוע יעקב במיני משלחות ומתנות – יוותר משהו לפלטה. שוב יעקב נמצא בפחד ואימה, כפי שהיה ביציאתו מן הארץ, על אף שכעת הוא בעל נכסים ומשפחה גדולה.

בסופו של דבר הפגישה בין האחים לא נגמרה בשפיכות דמים אלא בשפיכת דמעות והם התפייסו והשלימו. ועל אף זאת, לא מקבל יעקב יותר מרגע נחת: תחילה, בתו דינה נאנסת על-ידי שכם בן חמור ותגובת בניו שמעון ולוי על המעשה מסכנת את קיומו הפיזי של יעקב – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". ולאחר פרשיה זו, נפטרת אשתו האהובה רחל בקשיי לידת בנה השני. עתה נותרים לו ממנה רק שני בנים: יוסף ובנימין. יוסף כידוע נמכר על-ידי אחיו אך ליעקב הם מספרים כי נטרף בידי חיה רעה והוא מתאבל עליו ארוכות.

רק בסוף שנותיו, כאשר יורד הוא מצרימה ומגלה לשמחתו שיוסף חי, זוכה יעקב למעט נחת ושלווה.

 

תפילת ערבית

יעקב הוא אב אשר על שמו אנו קרויים. מדוע? יש המצביעים על חייו מלאי הסבל כמקבילה ברמת הפרט של ההיסטוריה היהודית רצופת הקשיים. אחרים מנמקים בטיעון הפשוט שבניגוד לאברהם ויצחק, מזרע יעקב לא נפרד עם אחר. שני הטיעונים נאים ונכונים, אבל מתעלמים מתכונה אחת יסודית לישראל ולבניו – תפילת ערבית.

המסורת משייכת לכל אחד מן האבות את שלוש תפילות היום: תפילת שחרית לאברהם, תפילת מנחה ליצחק ותפילת ערבית ליעקב. תפילת שחרית, כמו אברהם, מבטאת את תנופת העשייה הבאה עם הבוקר. תפילת מנחה, כמו יצחק, מבטאת את הפסיביות של שעת צהריים. ותפילת ערבית, כמו יעקב, מלמדת אותנו להתפלל גם בלילה.

זה סודו של יעקב – על אף הסבל הרב, יעקב אינו דמות טרגית. ראשית, מפני שהוא נפטר זקן, עשיר ובחיק משפחתו האוהבת. שנית, משום שיעקב בשום שלב לא התייאש מן התלאות; להפך – בבואו לבקש מן האל הצלה מיד עשיו, אומר הוא: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ". מכל החסדים? אילו חסדים – רמאות לבן או הגלות שנכפתה עליו? אם היה דמות בטרגדיה יוונית, וודאי בשלב הזה כבר היה מתכונן להתאבדותו/הירצחו. ואולם דווקא בשעת הקשה ביותר, בשעת הליל כאשר נדמה שהחסד וההשגחה נעלמו, דווקא אז מתפלל יעקב ומודה לחסד האלוהי.

בדיוק בנקודה הזו נבדל עם ישראל מן העולם ההלניסטי – במקום בו היווני נכנע לחשיכה העוטפת אותו, לכאוטיות בעולם הטבע, עומד עם ישראל בגאון מתוך תקוות אמת שבסוף הליל יפציע השחר.

 

מנורת המקדש ונר מערבי

נוהגים היו בבית המקדש, עם בוא הערב, להדליק את מנורת שבעת הקנים ונר הפונה למערב. מדוע דווקא למערב? אחד המקומות בו אומרים חז"ל ששוכנת השכינה הוא מערב, "שכינה שורה במערב". ויש בדבר פלא רב: כי דווקא במערב, בו תרבויות המזרח הקדום ראו כמקום בו שוכן עולם המתים, רואה עם ישראל את מקור הנוכחות האלוהית. ומתוך כוח האמונה באור גם בחושך, מדליק הוא את מנורת ישראל שתאיר ותזכיר לכל אדם בעולם שגם ברגעים הקשים ביותר אסור לאבד תקווה.

 

חג אורים שמח!

שייך לנושאים: ,  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>