מכל חגי ישראל, רק בחנוכה ניתן דגש כה רב לאויב אשר עמד בשערנו. בפסח, שעת חירותנו, תרבות מצרים, פילוסופית מצרים, זוכות בקושי לפסיק. גם בפורים, דווקא בחג הנמצא כל כולו בגלות, התרבות הפרסית אינה עולה לדיון. אבל בחנוכה – יוון ההלניסטית מושמת על שולחן הניתוחים וכל פן בה נבחן עד היסוד. מדוע? כי בחנוכה באים ומתנגשים שני קטבים, שני קטבים שמגדירים את עולמנו: מן העבר האחד תורת ישראל ומן העבר האחר פילוסופית יוון. אך מה באמת מבדיל בין שתי התורות? רשימה זו באה לבחון פן אחד בסיסי, המתבטא בניגוד בין תקוות פנדורה ונר מערבי.
הולדת הטרגדיה
ב-1872 פרסם פרופסור צעיר לפילולוגיה קלאסית בבאזל, פרידריך ניטשה שמו, ספר בשם "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה". בספרו יצא הפרופסור נגד הפרשנות המוסרית הרגילה של הטרגדיה היוונית, זו הרואה בה שיעור לתושבי הפוליס בנוגע לאורחות מוסר וצדק, כאשר הקתרזיס הוא השלמה עם הנורמות והרווחה המושגת מהחזרת ההרמוניה של צדק וטוב לעולם.
במקומה ביקש ניטשה להראות כי הטרגדיה היוונית מבטאת השקפת עולם פסימית עד מאוד: האדם ניצב בודד אל מול עולם עוין, קר ומנוכר, אשר הוא נטול משמעות מוסרית כלשהי ואין לו עניין בקיום היצור האנושי. דרך הטרגדיה, בה האדם מועמד אל מול גורל עיוור וחסר מעצורים, היוונים הגיעו להשלמה עם הקיום הניהיליסטי. הקתרזיס, שבא עם ניצחון המוירה (הגורל) על פני הגיבור הטראגי, היה השמחה בהשלמה. היווני, אליבא דניטשה, דחה מכל וכול הרמוניה צודקת בעולם.
על אף שהספר התקבל בתחילה בעניין, בעיקר על-ידי וואגנר, במהרה דחו אקדמאים את הספר וכותבו. אולריך וון וילאמוביץ', הסמכות בנושאי פילולוגיה ויוון של התקופה, האשים את ניטשה בכתיבה בלתי-היסטורית, מוגזמת ומגוחכת וקבע שהוא בושה לבית הספר פפורטה (בה למד וילאמוביץ' בעצמו). מאותו רגע ועד סיום משרתו כפרופסור, הקורסים שהעביר ניטשה היו כמעט ריקים לחלוטין.
האם יש צדק בביקורת ובדחיית הספר? אולי. איננו כאן לתת את הדעת על טיב המחקר. ענייננו לנסות ולהתבונן במבט הלני, אף הומרי, על הטרגדיה ולהעמידה כנגד היצירה הספרותית היהודית. ביקורת הטרגדיה של ניטשה תשמש לנו כאן מדריך בלתי מחייב בחיפוש הדרך אל יוון העתיקה.
המחוננת
המיתוס שנבדוק ברשימה קצרה זו הוא אולי אחד המיתוסים היוונים הידועים ביותר בעולם: מיתוס תיבת פנדורה. אולם בכדי לנסות ולהבין את המיתוס, עלינו קודם להסתכל במיתוס אליו הוא קשור – מיתוס גנבת האש בידי פרומתאוס.
סיפור גנבת האש על-ידי פרומתאוס מופיע לראשונה אצל הסדיוס. שם מתואר הטיטאן (הטיטאנים קדמו לאלים האולימפיים) כעבד המורד באדונו – זאוס – על-ידי גניבת האש והענקתה לבני-האדם. העונש על החוצפה ידוע: זאוס כובלו להר ושולח נשר לאכול את כבדו ביום, כבד שבאורח פלא צומח בחזרה בלילה. פסלו של ניקולאס-סבסטיאן אדמס "פרומתאוס האזוק" מספק אילוסטרציה טובה של הסצנה המזוויעה.
על-אף שהרכיבים הבסיסים כבר נמצאים אצל הסדיוס, פרומתאוס כפי שהוא מוכר לנו – כסמל האדם המתגבר בכוחו על איתני הטבע – מופיע אצל אייסכילוס בטרגדיה "פרומתאוס הכבול". שם הטיטאן אינו סתם עבד מורד, אלא גיבור טראגי הנושא את סבלו בגאון, מתוך תחושת שליחות לטובת האדם. בגרסאות מסוימות, כמו זו המופיעה אצל אפלטון, פרומתאוס הוא אף יוצר האדם, דבר המוסיף ומדגיש את הפן החיובי והאצילי בו, כמורד באלים לטובת האנושות. משום כן מאוחר יותר, בתקופת ההשכלה, נלקח פרומתאוס כסמלה של תנועת הנאורות. אבל, זה כבר סיפור אחר.
לענייננו –
פרומתאוס ממרה את פי זאוס ומביא אש לבני אדם, מעשה המזכה אותו בכרטיס הלוך להר טרשים בסקיתיה, כשחברו היחיד הוא נשר עם תשוקה לכבד. ואולם זאוס מחליט על עונש נוסף לפרומתאוס: פגיעה במין האנושי, היקר לפרומתאוס. זאוס מצווה ליצור את האישה הראשונה – פנדורה – ומורה לאלים להעניק לה מתנות. אפרודיטה שמשה כמודל ליצירתה; אפולו למדה שירה וניגון בלירה; אתנה לימדה אריגה ודמטר כיצד לטפח גינה. הודות למתנות הרבות זכתה בשם "המחוננת בכל" או "פנדורה". ועל אף שמתנות רבות ונפלאות ניתנו לה, שתי מתנות הפכו את פנדורה מברכה לקללה: הרמס, שליח האלים, העניק לה תיבה ואסר עליה לפתוח אותה; הרה, אשת זאוס, נתנה לה כהשלמה סקרנות.
את פנדורה העניקו האלים במתנה לאחי פרומתאוס ("החושב מראש"), אפימתאוס ("החושב לאחר מעשה") שנשבה מיד על-ידי היצירה היפהפייה. על-אף שזכתה לחיי פאר ונוחות, פנדורה התענתה מסקרנות בנוגע לתכולת התיבה. כידוע, לבסוף נכנעה והעזה לפתוח את התיבה – משחררת בכך זוועות בל-יתוארו לעולם. כאשר רצתה לסגור את התיבה מחדש, כל שהצליחה הוא לסגור בפנים את התקווה.
תקוות אמת או תקוות שווא?
בשומענו על הישארות התקווה בתיבה, מייד אנו מניחים כי מדובר במשהו חיובי. אנו מניחים, מסיבה בלתי ברורה, שעל-אף שהאלים הביאו בתוך התיבה את כל הזוועות שרודפות את המין האנושי (רעב, מלחמה, מחלות, שקר וכו'), הם גם שמו פרס ניחומים בצורת תקווה. אבל, האם ההנחה הזו מוצדקת?
עבורנו תקווה ורצון חיים הם דברים חיוביים, אך בעבור היווני הם דווקא דברים שליליים. עלינו רק לזכור ששתי תורות המוסר השליטות בעולם ההלניסטי – תורת אפיקורוס ותורת הסטואה – הדגישו שמטרת האדם בחיים להגיע לשלווה נפשית על-ידי התרחקות מן הסבל והאושר גם יחד. ביטויים ברורים לכך ניתן למצוא, למשל, בספר הקיסר הרומי מרקוס אורליוס "הגיגים", שם הוא מגנה כל שאיפה ורצון של האדם כחסרי תוחלת. נוסף על כן, אין היגיון סיפורי בהימצאות התקווה, אם היא דבר חיובי, בתיבת פנדורה המלאה קללות. אחרי הכול מטרת האלים הייתה לענות את בני האדם.
אם כן, איזו משמעות שלילית ניתן לראות בתקווה? למען האמת, אותה משמעות חיובית: התקווה נותנת לבני-אדם רצון להמשיך לחיות. בכך שהאלים מעניקים זאת לבני-אדם, הם מבטיחים שהם ימשיכו את העינוי בקיום הארצי עד סוף חייהם הטבעיים.
נר מערבי
הדבר נשמע לנו מזעזע ואנו מסרבים לחשוב שבני-אדם היו רואים בתקווה שד אשר אחראי לסבלם. נכון, הדבר נורא – אך הוא נורא רק מפני שבליבנו נמצא הקוטב השני, קוטב תורת ישראל והמנורה המודלקת עם בוא החשיכה.
מה מייצגת המנורה והנר המערבי בבית המקדש וכיצד כל זה קשור לאב אשר אנו נקראים על שמו, יעקב? על כך במאמר הבא.
חג חנוכה שמח!
