יום פטירתה של רחל אימנו חל ב- י"א במר חשוון.
בשל סמיכות האירועים, בשנים האחרונות, ליום הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ואולי מסיבות נוספות, יום פטירתה של אחת האימהות המרתקות ביותר של העם היהודי אינו זוכה לתשומת לב רבה. אם בכל זאת נבחן לרגע את סיפור חייה ומותה של רחל, נמצא כי יש בו לא מעט נקודות רלוונטיות לנושא האימהות והכמיהה לאימהות, גם כיום.
רחל אימנו הייתה בתו של לבן הארמי, שהיה אדם ערמומי ולא בחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו. את אחד התרגילים האיומים ביותר עשה "אב השנה" על גבן של שתי בנותיו רחל ולאה: הוא החליף ביניהן תחת החופה ונתן ליעקב את לאה לאישה, לאחר שזה ציפה וחיכה שבע שנים כדי לשאת לאישה את אהובתו רחל. 7 שנים לאחר מכן אמנם רחל ויעקב נישאו איש לרעותו, אך חייהם וחייה של לאה כבר לא היו כפי שיכולים היו להיות, אלמלא בחר האב להתעלל כך בבנותיו.
אם לא די בכך, ממשיך סיפור חייה של רחל להיות רצוף קשיים כאשר לאה היא זו שמצליחה להביא ילדים לעולם ואילו רחל נותרת עקרה. רק לאחר שנות עקרות רבות זכתה רחל ללדת את יוסף, ואפילו הצליחה להרות שוב. אך האושר הקצר הזה לא נמשך זמן רב, ובמהלך לידתו של בנה השני, בנימין, מתה רחל ונקברה על אם הדרך, ליד בית לחם.
סיפורה של רחל מדגיש ומחדד לנו משהו בנושא אימהות והכמיהה לילד.
אמנם כיום לא מתקיימים נישואים של גבר אחד לכמה נשים, ואת הקושי והכאב שחוותה רחל, בהיותה אחת מתוך כמה נשים ורק היא אינה יכולה ללדת, נשים בישראל של ימינו אינן חוות, ואולם אפשר בהחלט למצוא הקבלה ולהשוות בין הכאב הזה לכאבה של אישה שאינה יכולה ללדת וסביבה אחיות, גיסות וחברות חובקות באושר תינוקות מתוקים.
התנ"ך מיטיב לתאר לנו את אותו כאב עמוק וקשה שחווה רחל העקרה באמירות כמו זו שבה היא פונה ליעקב בייאוש רב ואומרת "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל, א').
לאחר מכן כאשר נולד בנה, ממשיכים הפחד והכאב לקנן בליבה של רחל והיא קוראת לבנה הבכור בשם יוסף להדגשת הרצון בהוספת בנים.
שנים רבות אחרי כן כתבה המשוררת רחל את השיר "עקרה", ואני מניחה שאילו יכלה, הייתה רחל האם אומרת כי מילות השיר מבטאות במדויק את תחושותיה בשנות עקרותה.
לאור סיפור חייה והקושי להביא ילדים לעולם מעניין לראות שדווקא רחל, מבין כל האימהות, היא זו שנתפסת באופן מיוחד כאם, היא זו שמבכה את הבנים היורדים לגלות, וזו שתחנוניה וכאבה כאם בולטים וזוכים ליחס מיוחד (ירמיהו, לא, יד). דווקא רחל, שבחייה זכתה למעשה לשמש כאם רק ליוסף, נחשבת כרחל האם, יותר מאימהות אחרות של האומה.
מי שעברו או עוברים תהליכים של טיפולים או הליכי אימוץ בדרך להורות יוכלו להעיד טוב יותר, אך ייתכן שדווקא בשל העובדה שרחל האם עברה תלאות, קשיים וכאבים רבים כל כך בדרך להורות, האימהות שלה הייתה מיוחדת, וכי בשנים המעטות בחייה שבהן זכתה להיות לאם, חוותה את חוויית האימהות באופן שונה ולכן ניתן לה מקום של כבוד כאם הבנים של עם ישראל.
כוחה של רחל בהחזרת בנים שבויים
חז"ל מתארים את תחינתה של רחל בפני אלוקים, בשעה שבית המקדש חרב והעם היושב ביהודה גולה: " …לא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי (כאשר החליף לבן את לאה ברחל) והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני מישיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם, עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי (לאה) ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה- מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת? לעבודת כוכבים שאין בה ממש! והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר- 'בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן'…"
רחל התמודדה בחייה עם מציאות שהיום נראית לנו בלתי אפשרית. אחרי שנים של ציפייה לבניית בית עם יעקב, רחל רואה את חלומה מתממש על ידי אישה אחרת, ועוד אחותה! "ולא קנאתי בה!"
כוחה של רחל היה בכך שהייתה יכולה להכניס את צרתה-אחותה (צרה במשמעות כלה) לביתה. אנחנו חושבים שדבר זה יכול לגרום לפירוד בבית, אולם הדבר נעשה מתוך רגישות ומסירות נפש למען אחותה, עובדה שמעידה על אחדות, חיבור ואהבה. רחל מסוגלת לחבר בין קצוות, ולכן היא גם מסוגלת לחבר שוב בינינו לבין אותם בנים שאיננו יודעים היכן הם.
רחל היא האם "המצפה". מצפה לבעל, לילד, לבית קבע. גם אנחנו מצפים ומאחלים לשובם של כל הבנים לשלום לביתם ולאדמתם. זכינו השנה לחזרתו של גלעד שליט לחיק עמו ומולדתו, ואנו עוד מצפים לחזרתם של שאר הבנים;
- זאב רוטשיק – יצא לחפש את יחידתו ברמת הגולן ב-10 באוקטובר 1973 ומאז נעלמו עקבותיו.
- זכריה באומל, צבי פלדמן, ויהודה כץ – נעדרים מאז קרב סולטן יעקב, שנערך ב־10 ביוני 1982
- רון ארד – נפל בשבי מוסטפא דיראני, נמכר לאיראנים ב־1988 ומאז נעלמו עקבותיו.
- גיא חבר – נראה לאחרונה בבסיסו הצבאי בתאריך ב-17 באוגוסט 1997
- מג'די חלבי – נראה לאחרונה ב-24 במאי 2005 בדלית אל-כרמל
