במדבר, בלב שממה, התגלה לראשונה ה' למשה רבנו בדמות הסנה הבוער. במדבר, בין ארץ מצרים לארץ המובטחת, התרחש מעמד הסיני אשר הביא לבני ישראל את תורת ישראל ובכך הפכם לעם ישראל. ואל המדבר ברח אליהו התשבי, כאשר חשש לחייו אחר הנס בכרמל. אפשר לומר שעם ישראל ותרבות ישראל נמצאים על רקע המדבר, חולות והרים שוממים. אך האם יש משמעות עמוקה יותר למדבר, לעובדה הגיאוגרפית לכאורה?
ספינות במדבר
במבט ראשון, לעבר הרי טרשים ודיונות חול, אנו חושבים על המדבר כ"ים של חול". במקום הים האדיר ונטול הסוף, על גליו האדירים, בא המדבר החולי והנרחב כמוהו, מתעצב ומשתנה על-פי ידה של הרוח. גם המדבר וגם הים עוינים לאדם, בהם אין לו לא אדמה לתקוע בה יתד או מים להרוות את צימאונו. כל שנותר לו "לשוט" על פניהם, אם בספינה או ב"ספינת המדבר".
צילום: רון אלמוג
תשומת לב תגלה לנו הבדלים מהותיים. הים שורץ חיים, מן הים באו החיים. אולי עבורנו הוא מוות, עבור הדגה הוא בית. בתוך מימיו שוחות להקות של מאות אלפי דגים, שוניות מרהיבות ביופיין, לווייתנים ענקיים ודולפינים מקפצים. אם ספינה טובעת בלב ים, אין היא נקברת אלא הופכת בית למיני צמחים, דגים ורכיכות, מקום מסתור לתמנונים וסרטנים. מתוך הים מלח יכול לצוד את מזונו ועל שפתו מוצאים אנו רוגע, משחק בין גלים, אוויר מלוח ושמש בהירה.
ולעומתו המדבר.
החולות אינם שורצים חיים, הם קוטלים חיים. לטאה פה, דקל שם, לעולם לא נחיל או עדר. החיים מותחים עצמם עד דק על פני חולות השממה, נמתחים עד שכמעט ואי-אפשר לחוש בהם. במקום גלים רכים מעוטרים בקצף לבן, הרוח מצליפה בנו עם חול, תחת שמש קופחת וצמא. כאן, אם ישקע כלי-רכב או בניין, ייחנט לנצח בדיונות. המתים נותרים מתים במדבר.
השממה
המפליג בים יודע שהוא רק שט על פני משהו חי, מעל ממלכת חיות אדירה ומגוונת יותר מזו ביבשה. הוא אינו לבד בהפלגתו ובכל פינה שיתסכל יראה את שפע החיים הכמוסים בכל טיפה. אין זו תחושתו של חוצה המדבר. הוא ניצב בודד מול המדבר, מרחף מעל פני שטח של משהו אדיר ונטול פרצוף, זר ומנוכר.
הרוחות מוחקות את עקבותיו בחול והמדבר משטה בו בחזיונות תעתועים. תחושת המציאות עצמה נקרעת והאישיות נמצאת על סף בלימה כשמתחתיה תהום. תחושת ה"אני" שלנו מתחילה להתפוגג כאשר אין לנו קשר עם העולם החיצון, עם ניגוד דרכו אנו מבחינים בעצמנו. המדבר אכן ניצב מולנו, אבל הוא דומם, ריק, חסר מגע איתנו. ואנו ממלאים את האין במחשבות שבראשנו, ברגשות ובפחדים, במהויות העמוקות ביותר של נשמתנו.
כל שזר לנפש מתאדה, כל שקר וצביעות. הצמא, החום, הכאב מהצלפות חול והליכה מרסקים את הנפש עד דק. רק מי שיש בתוכו רצון אמיתי לחיות, לצמוח, ינצל מפטיש המדבר.
סוכה
וכזה רצון נשתל בעם, על רקע השממה הכבדה מנשוא נכרתת ברית עולם. בשום מקום אחר לא הייתה יכולה להיחרת, אף לא על הר המוריה. יש צורך בדממה, בבדידות, בשביל להכשיר את הלב למשהו חדש, לפתח אותנטיות, זהות מקורית. על הר הבית מתבססת הזהות, מתממש הקשר, אך לא עליו הוא נוצר מלכתחילה.
"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בסוכות ישבו אבותינו בלב שממה, הרחק מן הנילוס האדיר ומתרבות מצרים המרהיבה. במבנה ארעי ישבו בלב סביבה עוינת ובכל זאת ואף על פי כן – בטוחים היו, שמחים בסוכתם ובאמונתם ובדרכם. ונכון, מעידות היו, סטיות ואף עונש מוות לדור שלם. ברם, את שמחת הסוכה העם לא עזב ובוודאי לא את הסוכה. כי במדבר הקיום, בשממה המחניקה, סוכת ישראל היא נווה מדבר.
חג שמח!
